חנות הנעלים הקטנה (סיפורים מתחנת האוטובוסים) 

בתחנת האוטובוסים הגדולה, ליד הרציף של אוטובוס מס. עשרים ושתיים, יש חנות קטנה, חנות נעלים.
אישה קטנת קומה עם שיער אסוף לפקעת על עורפה, מוכרת שם נעלים.
מוכרת הנעלים נראית זקנה אבל פניה חלקות מקמטים ויש לה עיניים חומות כהות ומין מבט מרפרף, כמו רפרוף כנפיים של פרפר.
יש לה בחנות כיסא מיוחד שיושבים עליו למדוד נעליים וכשהיא מוציאה את הנעלים מין הקופסא אפשר לראות את הידיים החלקות והיפות שלה, ידיים של עלמת חן.
בחנות היא שוהה כל היום. מסדרת, מוכרת. כשהחנות ריקה יושבת ורוקמת רקמה על בד משי. בערב, כשהיא סוגרת את החנות, איש אינו יודע לאן היא הולכת, היכן היא גרה.
ילד אחד החליט פעם ללכת אחריה, לנסות לגלות את היכן הרחוב, הבית בו היא גרה- אבל בדרך היא פשוט נעלמה.
חלון הראווה של חנות הנעלים תמיד נקי, מסודר, מקושט.
בחורף יש בחלון הראווה- מגפיים, ערדליים, נעלי עור גבוהות, מגפי נשים מעוטרות בפרווה ונעלי בית מחממות. בקיץ - סנדלים וכפכפים בשלל צבעים.
בחורף- מונחים בין הנעליים והמגפיים קישוטים בצורת פטריות אדומות על מצע של דשא ירוק ופתיתי שלג פזורים עליהם.
בקיץ- פזורים בין הסנדלים והכפכפים עלי שלכת ושיבולים זהובות.
ותמיד תמיד מרחפים, קישוטי פרפרים וציפורים עשויים מנייר צבעוני. כך תלויים על חוט ונעים בקלילות כל הזמן.
הילד הסקרן, שפעם ניסה לגלות היכן גרה האישה מחנות הנעליים, אמר שהיא קוסמת. אף פעם לא הביאו סחורה לחנות הנעלים, הנעליים תמיד היו שם חדשות. חלון הראווה עם הנעלים היה מחליף צורה בין לילה. בלילה היתה האישה הולכת
וכבר בבקר לפני שהגיעה היו נעלים חדשות בחלון הראווה.
סבא וסבתא של הילד- הוא גר איתם כי אין לו הורים.
סבא וסבתא שלו אומרים עליו שהוא חולם ומדמיין דברים ושאין דבר כזה, קסם, שיוציא מהראש את כל השטויות.
לסבא וסבתא של הילד יש חנות גדולה של שעונים. הרבה אנשים עוברים בחנות השעונים הגדולה שבתחנת האוטובוסים. הם קונים שעונים כי מאוד חשוב להם לדעת מה השעה.
לסבא וסבתא מאוד חשוב שהילד יהיה אתם הרבה זמן בחנות כדי שילמד למכור שעונים ולנהל את החנות במקומם כשיגדל ואז הוא ידאג להם ויטפל בהם.
הילד לא אוהב שעונים. הוא הולך לגבעות בבקר לראות את השמש זורחת ובערב, לראות את השמש בשקיעתה. הזמן הנע עם מחוגי השעון בכלל לא מעניין אותו.
כשהם יושבים לסעוד בחדר האוכל בדירה הגדולה שמעל לחנות השעונים, מגיש המשרת את התבשילים שהכינה הטבחית וסבא וסבתא מדברים כל הזמן על השעונים החדשים שנמכרים בהצלחה רבה בחנות.
יום אחד נכנס הילד לחנות הנעליים של האישה הזקנה, ניגש אליה, הוא בדק לפני כן שאין קונים בחנות- ואמר לה : אני רוצה להיות הנכד שלך, אני לא אוהב שעונים ואני לא אוהב את סבא וסבתא ובכלל לא נעים לי איתם. תני לי לגור איתך.
האישה הזקנה מחנות הנעליים עם השער הלבן האסוף כפקעת על עורפה, מביטה בו בעיניה החומות כהות עם המבט המרפרף כמו כנפי פרפר, מלטפת את ראשו של הילד בכף ידה הרכה, העדינה ואומרת לו : סבלנות, בקרוב ישתנו הדברים, סבלנות. היא נותנת לו סלסלה בצורת נעל עם שקדים וצימוקים בתוכה.
לוקח הילד את הסלסלה והולך אל הגבעות. הוא יושב שם ואוכל בהנאה את השקדים והצימוקים. השמש שקעה בינתיים וחשכה ירדה סביב אבל הוא לא רוצה לחזור לבית של סבא וסבתא. הוא מחליט להישאר על הגבעות.
שוכב הילד מכורבל בחשכה והנה הוא רואה את האישה הזקנה מחנות הנעלים עוברת, חולפת על פניו. גופה עוטה סביבו קרינה ואור והיא כמו מרחפת בתוך בועה שקופה זוהרת. הילד קם בשקט והולך אחריה ובצלע הגבעה נפתח פתח וכדור האור הזוהר המרחף החליק פנימה. ניסה הילד במהירות להחליק גם הוא אל תוך הפתח אבל כהרף עין התפוגג הכל ונעלם. הילד שוב שוכב בצלע הגבעה ומסביבו חשכה והוא חושב שאולי זה היה רק חלום.
רוח קרה נשבה והילד קם וחוזר לבית סבא וסבתא. ושם מהומה והתרגשות. לא בגלל שדאגו לו או חיפשו אותו, אלא משום שסבא עשה עסקה גדולה בעיר אחרת, בתחנת האוטובוסים גדולה יותר. יש שם חנות שעונים גדולה יותר ובית גדול יותר והרבה שעונים והרבה קונים ואיזה יופי.
אני לא רוצה לעבור, אומר הילד לסבא וסבתא. אשאר עם מוכרת הנעלים הזקנה.
סבא וסבתא כועסים, אנחנו כל כך טובים אליך, וכך אתה גומל לנו. טוב, תישאר, נימצא לנו נכד אחר.
אחרי שבוע אורזים סבא וסבתא את כל השעונים מהחנות, ועם הטבחית והמשרת והרבה הרבה חבילות וארגזים, נוסעם לעיר החדשה, לתחנת האוטובוסים הגדולה יותר.
הילד נישאר בתחנת האוטובוסים בלי בית.
עכשיו הוא הולך לחנות הנעלים של האישה הזקנה שיש לה שיער לבן אסוף כפקעת על עורפה ומבט עיניה החומות כהות מרפרף כמו כנפי פרפר.
כשהוא מגיע לחנות הוא עומד נידהם. בחלון הראווה אין נעלים. יש בו לחמים ועוגות וכל מיני דברי מאפה וגם שלט של מאפיה. נכנס הילד לחנות ושואל היכן האישה מחנות הנעלים.
האופה ואשתו מסתכלים עליו בתמהון, מתבוננים אחד בשני ואומרים לילד: אבל אנחנו תמיד כאן, אף פעם לא היתה כאן חנות נעלים. הילד יוצא מהחנות נבוך ומבולבל.
הוא הולך אל הגבעות, יושב במקום החביב עליו. הדמעות זולגות מעיניו ללא הפסק. קוסמת, הוא קורא בליבו אל האישה
מוכרת הנעלים, קוסמת, עזרי לי, אני מחפש את הדרך להגיע אליך, אני יודע שאת קיימת, אינך חלום. עזרי לי, הובילי אותך אליך ואל חיי החדשים.
והפתח בצלע הגבעה ניפתח, הפעם לא בלילה, אלא באור יום.
בצלע הגבעה פתח מואר והילד חש איך גופו מתמלא באותו אור קסום שקרן מהקוסמת. הוא מחליק פנימה לתוך הפתח המואר אל חייו החדשים.